החלטה בתיק רע"א 443/03

1.        זו בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ע. גרשון) בה החליט כי הליכי הבוררות שהתנהלו בין הצדדים הסתיימו משיש לראות את המבקש - הוא התובע - כמי שנטש אותם.

2.        המבקש הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי נגד המשיבים לתשלום כספים בעבור ביצוע עבודות שהוא ביצע עבורם. בהסכמת הצדדים, הועברה המחלוקת להכרעת בורר מוסכם. הבוררות התנהלה בין הצדדים במשך מספר שנים, וביום 6.5.96, לאחר שמיעת כל העדים, התקיים ביקור הבורר והצדדים בדירת המשיבים. על אשר ארע בסיום הביקור הצדדים חלוקים: לטענת המשיבים, בסיום הביקור עמד בא כוח המבקש על כך שיוגשו סיכומים בכתב והבורר נעתר לכך, והחליט כי  סיכומי המבקש יוגשו בתוך 90 יום וסיכומי המשיבים  בתוך 90 יום לאחר מכן. לטענת המבקש, הבורר הסכים בעל פה לבקשתו כי יוגשו סיכומים בכתב אולם לא נתן החלטה בענין זה וממילא לא קבע מועדים לכך.

3.        רק ביום 12.7.99, 38 חודשים לאחר מועד הביקור במקום, הגיש בא כוח המבקש את סיכומיו בכתב לבורר. משקיבל בא כוח המשיבים לידיו את הסיכומים, פנה לבורר במכתב והודיע כי מאחר שחלף זמן כה רב ממועד ההחלטה בדבר הגשת הסיכומים, ומאחר שבמשך פרק זמן זה לא הוגשו הסיכומים ולא נעשה דבר על ידי המבקש לצורך קבלת אורכה או על דרך מתן הסבר למחדלו, יש לראות את הסכם הבוררות כהסכם שפקע ואת הבוררות כבוררות שננטשה על  ידי המבקש. ממילא פקעה סמכותו של הבורר ליתן פסק בוררות ויש לראות את הבורות כהליך שנתבטל.

           לאחר חליפת מכתבים ענפה בין הצדדים לבין הבורר, ובינם לבין עצמם, העביר הבורר לצדדים ביום 19.6.02 מכתב ובו הודיע להם כי לדעתו הבוררות בוטלה בשל הזמן הרב שחלף, וכי דרך הפעולה הנכונה היא שהצדדים יעבירו אליו הודעה מוסכמת או החלטה של בית המשפט בענין זה.

4.        בעקבות מכתבו של הבורר, הגישו המשיבים בקשה לבית המשפט ובה עתרו כי יורה על ביטול הליך הבוררות ומחיקת התביעה מחמת חוסר מעש וכן לביטול העיקולים שהוטלו באותו הליך.

           בית המשפט המחוזי מצא כי הדין עם המשיבים. הוא קבע כי היות והצדדים לא קבעו מועד לסיום הבוררות, דין הוא מכח סעיף 2 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 וסעיף ט"ו לתוספת לחוק כי על הבורר לתת את פסקו תוך שלושה  חודשים מיום שהחל לדון בסכסוך, תוך אפשרות להאריך את המועד לפרק זמן נוסף של שלושה חדשים. משחלף המועד האמור בסעיף ט"ו כאמור, והמועד לא הוארך על  ידי הבורר או על ידי בית המשפט, ממילא פקע הסכם הבוררות ועמו סמכותו של הבורר. כן נקבע כי, גם אם ניתן לומר שהצדדים בהתנהגותם האריכו את משך הבוררות עד למועד בו התקיים הביקור בדירת המשיבים, אין מנוס מן המסקנה כי הסכם הבוררות פקע והמבקש זנח למעשה את תביעתו משעיכב את סיכומי טענותיו במשך יותר משלוש שנים.

5.        על החלטה זו מתבקשת רשות ערעור. טוען המבקש כי טעה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי יש לראותו כמי שזנח את הבוררות לאור העיכוב שחל בהגשת סיכומי טענותיו. זאת, מן הטעם שהסכם הבורות על פי הוראותיו משחרר את הבורר מהוראות החוק המהותי ודיני הראיות ולפיכך אף מהוראות סעיף ט"ו לתוספת לחוק, הקובע את המועד למתן פסק הבורר. כן הוא טוען שמהתנהגות הצדדים עולה כי הם עצמם לא ייחסו חשיבות למשך זמן ניהול הבוררות וגורם הזמן לא שיחק תפקיד מהותי בהתנהלותה של הבוררות. לחלופין, נטען כי גם אם חל סעיף ט"ו לתוספת, היה על המשיבים מצידם להעלות טענה או לנקוט בפעולה כלשהי כנגד השיהוי שחל מצדו של המבקש, ומשלא פעלו כך, הם מנועים מלהעלות טענת שיהוי וזניחת הבוררות כנגד המבקש בענין זה. הוא עומד על הנזק שייגרם בביטול הליכי בוררות שנמשכו זמן רב, ונוכח ההשקעה הרבה שהיתה כרוכה בכך מצד כל הנוגעים בדבר, וציין כי הדבר יחייב פתיחת משפט חדש והבאת כל הראיות פעם נוספת - דבר שראוי למונעו.

6.        המשיבים מצידם טוענים כי החלטת בית המשפט משקפת את הדין המצוי והרצוי ואין להתערב בה. מטרת הליכי הבוררות היא לסיים במהירות מחלוקות מחוץ לבית המשפט, ונוכח השתהותו הממושכת של המבקש בהגשת סיכומיו אין ספק כי הבוררות למעשה ננטשה על ידיו כבר לפני שנים רבות ולכן הסכם הבוררות פקע, ועמו הליכי הבוררות שהיו תלויים ועומדים. מעבר לכך, טוענים המשיבים כי מבחינה מעשית הבורר יתקשה ליתן פסק בוררות בחלוף שנים כה רבות מאז התנהל הדיון ונשמעו העדים.

7.        דין בקשת רשות הערעור להידחות. ככלל, רשות ערעור על פסק דין בענין של בוררות אינה ניתנת כדרך שיגרה אלא בנסיבות מיוחדות, מקום שעולה שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית או כאשר נדרשת התערבות למניעת  אי צדק. הדבר עולה מעצם הוראת סעיף 38 לחוק הבוררות, המתנה ערעור על החלטת בית המשפט בענין של בוררות במתן רשות, ומהתכלית העומדת ביסוד הסדר זה - לחזק את מוסד הבוררות ולהגביל עד למינימום את התערבות בתי המשפט בהליכי הבוררות, בין היתר על דרך הגבלת הביקורת הערעורית בענינים אלה (ראה ע"א 4886/00 גרוס נ' קידר (טרם פורסם); יתר על כן, הגבלתה של רשות הערעור לנסיבות מיוחדות נגזרת גם מהכלל כי אין בית המשפט נוטה להתיר רשות ערעור ב"גלגול שלישי" אלא בענינים בעלי חשיבות מיוחדת. מקום שבורר כבר נתן דעתו על הענין, ולאחר מכן הנושא נדון בבית המשפט המחוזי, רואים את בעל הדין המבקש רשות לערער על פסק הדין כאמור כדין בעל דין המבקש רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בשבתו בערעור על פסק דין של בית משפט השלום. בהקשר זה לא ראינו גם להבחין בין מקרה בו מחוייב הבורר לפסוק על פי הדין המהותי לבין מקרה בו הוא משוחרר מכך (דברי השופט ש' לוין ברע"א 235/89 כוכבי נ' ארמה בנין בע"מ, תק' על' 89(2) 323; ראה גם רע"א 3505/00 רם, חברה לעבודות הנדסיות נ' אחים שורק בע"מ, תק' על' 2000(2) 319; רע"א 1370/02 בובליל נ' שלינגר, תק' על' 2002(2) 813).

           בענייננו, ניתן לראות את בקשת רשות הערעור כבקשה לדיון בגלגול שלישי לאחר שהבורר הביע דעתו לגבי זניחת הבוררות על ידי המבקש, והענין נדון שנית בהרחבה על ידי בית המשפט המחוזי. מתבקש עתה כי נדון בכך בשלישית.

           לגופן של  עילות מתן רשות הערעור, אין ענין זה כרוך  בשאלה בעלת חשיבות מיוחדת המצדיקה מתן רשות ערעור, וסירוב ליתן רשות כזו אינו מותיר תוצאה שיש בה אי צדק למבקש. אין חולק לגבי העיקרון כי לא עומדת לתובע זכות מוקנית לקיום הליכי בוררות מקום שהוא אינו משתף פעולה עימם והתנהגותו שקולה כזניחתם. מחדל מתמשך מצידו והעדר פעולה מקום שהוא חייב בנקיטת מעשה-דיוני  עשויים להיחשב זניחת הבוררות על ידו, אשר תוצאתה פקיעת הסכם הבוררות וביטול הליכי הבוררות. השאלה בענייננו מתמקדת באפליקציה של הנתונים העובדתיים של המקרה לכלל המשפטי. במקרה זה בית המשפט מצא כי התנהגותו של המבקש צריכה להתפרש כנטישת הבוררות וביטול הליכי הבוררות. בנסיבות הענין, השתהותו הארוכה של המבקש בהגשת סיכומי טענותיו במשך תקופה של למעלה משלוש שנים, והעדר כל הסבר או תירוץ לסיבת השתהות זו הביאו את בית המשפט למסקנה כי זנח את הליכי הבוררות. גם אם יתכנו מצבים בהם עשויה להתבקש גם פעולה כלשהי מצד הנתבעים להמרצת גלגלי הליכי הבוררות בטרם תוסק מסקנה בדבר נטישת ההליכים על ידי התובע, אין זה המקרה. השיהוי כאן היה כה ניכר עד שאין הוא מותיר, לכאורה, אלא את המסקנה האחת כי הליכי הבוררות נזנחו, ולא יהא זה סביר לתלות את קולר הקפאת הליכי הבוררות דוקא בשתיקתם של המשיבים לאורך כל תקופת השיהוי שנגרם בעטיו של המבקש (אוטולנגי, דיני בוררות, מהד' 3, עמ' 105).

8.        לאור האמור, אני מחליטה לדחות את בקשת רשות הערעור, משלא מצאתי עילה המצדיקה בירור נוסף בערכאה זו. העיקולים מתבטלים.

           המבקש ישלם למשיבים את הוצאות בקשה זו בסכום כולל של 15,000 ש"ח.

           ניתנה היום, ז' באב תשס"ג (5.8.03).

                                                                                  ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: